מה הופך את 'ארץ מובטחת' מאת ברק אובמה לאחד מזיכרונות הנשיאות האמריקאיים הטובים ביותר
הכתיבה החיה והרומנית של אובמה מביאה לחיים את הקריירה הפוליטית האגדית שלו ממחוקק המדינה ועד לנשיא השחור הראשון של אמריקה.
ארץ מובטחת היא אודה לקושי בשיפוט, גם כשהיא מבהירה היכן היא מדשדשת. יש רגע אצל ברק אובמה ארץ מובטחת (ויקינג, 1,999 רופי), כשהוא הולך לפגוש את (המדינאי הצ'כי) ואצלב האוול. כשהוא עוזב, אובמה מודה להאול על עצתו ומבטיח לו שאמריקה תרדוף אחרי ערכים דמוקרטיים. אובמה כותב, 'קוללת בציפיות הגבוהות של אנשים', הוא (האוול) אמר ולחץ את ידי. 'כי זה אומר שהם גם מתאכזבים בקלות. זה משהו שאני מכיר. אני חושש שזו יכולה להיות מלכודת'.
במקרה של אובמה, הציפיות מכהונתו היו גבוהות בצורה יוצאת דופן. הנה פוליטיקאי בעל אישיות זוהרת: אינטליגנציה נוצצת שזורחת כמעט בכל אמירה, מידה יוצאת דופן של אינטליגנציה רגשית המאפשרת לו להתאים גודל של אנשים וסיטואציות, כוחות ביטוי מעוררי קנאה ודמות שנשארה ללא פגע להפליא עבור מישהו. בפוליטיקה. אבל ארץ מובטחת, ספר זיכרונות נשיאותי כתוב יפה, נוקב ומדוד, מהטובים ביותר בז'אנר אמריקאי מובהק זה, נקרא לעתים קרובות בקשת הכוללת של הנרטיב שלו, כתשובה למשקל הציפיות שעליהן מדבר האוול.
לספר מטרות רבות והנאות רבות. זה מנסה להיות עיבוד כנה של תקופתו של אובמה בתפקיד. זו כרוניקה של איך זה להיות נשיא. אבל לפני שנגיע לסיפור הפוליטי, ראוי להדגיש את החריפות של הסיפור האנושי של אובמה, שנעשה חי על ידי כתיבה רומנית. זהו סיפור נפלא של יחסי משפחה, מתחים ומתחים מדי פעם, אבל גם אהבה חסרת גבולות. העניין החם להפליא שלו באנשים מכל הסוגים, באינדיבידואליות שלהם, מדהים. נקודת השיא של החוט הנרטיבי בסיפור הזה היא מערכת היחסים של אובמה עם סבתו, שגידלה אותו בהוואי. הוא כותב במקומות קשים, אני נוטה לתעל את סבתא שלי. אבל זו תהיה נשמה חסרת לב שעיניה אינן עולות דמעות לנוכח הפסקאות המתארות את ימיה האחרונים, ומה הייתה משמעותה עבורו כבעל דין מוסרי וכעד. הוא מסתכל אחורה אל ילדותו שלו איתה - פעם אחרת, חיים אחרים. צנוע וללא השלכות לשאר העולם. אבל אחד שהעניק לי אהבה. ברגע שטוט נעלם, לא יישאר אף אחד שיזכור את החיים האלה, או יזכור אותי בהם.
נשיא ארה'ב ברק אובמה, אשתו מישל אובמה, נרנדרה מודי וראש הממשלה לשעבר, מנמוהאן סינג, בטקס בבית של ראשטראפאטי בהוואן בניו דלהי ביום שני. (צילום אקספרס מאת אניל שארמה) החצי הראשון של הספר הוא תיאור מרתק של קריירה פוליטית מהאגדות שרואה את אובמה עובר ממחוקק מדינה לנשיא. התיאור של עלייתו הפוליטית הוא כנראה הקטע החזק והמשקף את עצמו ביותר בספר, יותר מתקופתו כנשיא, כאשר משקל ההיסטוריה וחוק הסודות הרשמיים משתלטים עליו. למרות שיש חלק של אכזבות בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, נראה שמעולם לא היה ספק לגבי המסלול שלו. כפי שאמר אמיל ג'ונס בבית המחוקקים באילינוי, ברק שונה, הוא הולך למקומות. הדרמה האישית של החלק הזה נובעת מהבחינה המתמדת של המניעים שלו ללכת לפוליטיקה ולהכפיל אותה, במיוחד נגד הספקנות של מישל אובמה. אבל כמו תמיד, יש בהירות קלינית לגישתו לפוליטיקה, ותחושת התזמון והמומנטום הפוליטי שלו לא שגויה. הקמפיין הראשון שלו לתפקיד פוליטי אישר את מה שהוא כבר ידע על עצמו - שכל העדפה שהייתה לי למשחק הוגן, לא אהבתי להפסיד.
קרא | ספר זיכרונות אובמה נמכר בשיא של 1.7 מיליון עותקים בשבוע הראשון
בתקופת כהונתו, הפוליטיקה הופכת לדרמה המתוחה בין תעוזה של תקווה לעייפות הקודרת של פוליטיקת כוח. ישנם שלושה תחומים שבהם אובמה הבטיח שינוי אך גם נושא את משקלן של ציפיות נכזבות. הראשון הוא סגנון פוליטי. לכל אורך הדרך, אובמה שומר על מחויבות נלמדת לסבירות: אמונה בכוחו של הטיעון, של להיות מעל למערכה, של בניית גשרים, למורת רוחו של הצד שלו. הדבר שהוא הכי מתחרט עליו הוא להעביר את הרעיון שהוא לא מכבד את אמונותיו של מישהו. ובכל זאת, איך הגישה הזו עובדת בסביבה תקשורתית המחויבת לתעמולה מלהיבה, ומול מפלגה רפובליקנית המגלמת גישה מסוג מיץ' מקונל, כאילו אכפת לי? פשוטו כמשמעו, כל פריט בסדר היום של אובמה - מגודל חוק ההבראה וההשקעות מחדש ועד אובמהקר ועד לנושאי גזע - הוא בן ערובה למפלגתיות. המתח השני הוא בין המחויבות לכאורה של אובמה לצדק כלכלי לבין כבודו לזהירות המתבטאת בחשש מכוחו של המגזר הפיננסי.
לאחר המשבר הפיננסי העולמי של 2009, אובמה מתנגד לקריאות למה שהוא מכנה צדק בברית הישנה - הקריאות להעניש בנקאים ולאלף את וול סטריט. חוק ההבראה, תוכנית של עדינות כלכלית ופוליטית יוצאת דופן, היה הישג לא מבוטל. אבל הסעיף הזה ייתן חומר לטחנה של אלה שחושבים שאובמה הראה יותר מדי סובלנות של הברית החדשה כלפי וול סטריט. עבור אובמה, זהירות ולא צדק היא המעלה הראשונה.
ציר המתח השלישי הוא במירוץ. בחירתו של אובמה הייתה עצומה תקופה. אבל הוא צריך להדחיק את עומק הרגשות שלו בנושאי גזע כדי להגיע לשם. הרגעים הקשים ביותר בספר הם כאשר אובמה צריך להשחיל את המחט העדינה בנושאי גזע. הוא מדגים את הנטל של תודעה כפולה: צריך לחשוב מה אנשים לבנים חושבים עליו, וכמעט מרגישים את המתח של חשיבה יתרה. הוא לא נותר בספק שהצלחתו היא עלבון לאנשים מסוימים; הוא צריך לעצב את המדיניות ואת ההתנהלות שלו באופן שמדכא ולא מקטב את הפער הגזעי - לא קל לעשות כאשר הפער נראה נחרץ מדי. הוא רוצה מדיניות כלכלית וחברתית בנושאי רווחה ופשע שתועיל לאפרו-אמריקאים, אך תמיד נועדה במונחים אוניברסליים כדי שיוכלו להוות בסיס לקואליציות רחבות. לכן, הסיפור הפוליטי שאובמה מספר על תקופת כהונתו אינו מבהיל בגילוייו. זה מזעזע רק כשחושבים על האירוניה המונומנטלית והטראגית: הנשיאים הסבירים ביותר הכפופים לצער המפלגתי ביותר, מחויבות לצדק שלא משאירה אף אחד מרוצה, ותחכום בנושא הגזע שאינו מרגיע חרדות לבנים ולא שחורים. פחדים.
קרא גם | גנדיס, BJP, לאומיות מפצלת: מה ברק אובמה אומר על הודו בספר זיכרונות
לזכותו ייאמר שאובמה חריף באכזריות על התערבות אמריקאית קודמת, כולל ההפיכות הדמים בתמיכת ה-CIA באינדונזיה. אבל דווקא בנושא מדיניות החוץ הספר מאכזב יותר. בין השאר משום שישנה איכות תבנית לכתיבתו: היסטוריה קצרה אך נוסחתית של החלק בעולם שעליו הוא כותב, ואחריה רישומי אופי מיומנים שהם מבריקים, לא מעט בגלל העין שלו לפרטים הפיזיים, ולאחר מכן, חזרה על תפקידה של אמריקה בחלק זה של העולם. למרות שהוא טוב במתן צדדים רבים של הטיעון בכל נושא, נראה שתפיסת העולם שלו קורסת תחת משקלם של אילוצים, ורצונו שלו לחדש את המיתוס של אמריקה המוסרית. קחו דוגמה - אובמה הודה במקום אחר שההתערבות בלוב הייתה טעות. אבל כאן, הוא מתמקם שוב באמצעות קצת טריאנגולציה. מצד אחד הוא מבדיל את עמדתו מזו של סמנתה פאוור (דמוקרטית, היא שימשה כשגרירת ארה'ב באו'ם בין 2013 ל-17'). הוא מעיר כי האחריות להגן הייתה דוקטרינה ללא פרמטרים מוגדרים. לאחר שהפרק את רעיונות הפילנתרופיה הנרחבים יותר של פאוור על ידי מלחמה, אובמה, בכל זאת, רוצה להגיע למשימה אמריקאית. ראיתי בזה סימן להתקדמות מוסרית. במשך רוב ההיסטוריה של אמריקה, המחשבה על שימוש בכוחות קרביים כדי לעצור ממשלה מלהרוג את בני עמה הייתה לא התחלה - כי אלימות כזו בחסות המדינה התרחשה כל הזמן; מכיוון שקובעי המדיניות בארה'ב לא שקלו את מותם של קמבודים חפים מפשע, ארגנטינאים או אוגנדים רלוונטי לאינטרסים שלנו; ומכיוון שרבים מהמבצעים היו בעלי בריתנו במאבק בקומוניזם.
קרא | ברק אובמה וכדורסל: בחייו ובספרו
לזכותו ייאמר שאובמה חריף באכזריות על התערבות אמריקאית קודמת, כולל ההפיכות הדמים בתמיכת ה-CIA באינדונזיה. אבל לגבי לוב, הזהירות הזו מאכזבת אותו. הוא מתייעץ עם כולם. בולט בתיאורו של אובמה עד כמה מהממסד האמריקאי, מסוזן רייס ועד הילרי קלינטון ועד מזכיר המדינה הנכנס טוני בלינקן, שמר על אינסטינקט ההתערבות. היה קונצנזוס בינלאומי משמעותי בנושא, כאשר גם מדינות אירופה וגם מדינות ערב תמכו בהתערבות. ישנה הערכה של ההשלכות הסיבתיות הסבירות: האמונה שאם תתחיל מלחמה, האינסטינקטים של מועמר אל-קדאפי לשימור עצמי יתחילו לפעול והוא ינהל משא ומתן על יציאה בטוחה. זו הנחה שמתבררת כשגויה אנושית. אובמה כנראה גם היה מוקדם מדי בסגירת חלופות למלחמה. אבל ברקע מרחף הפיתוי שההתערבות האמריקנית יכולה להיות המבשר לקידמה מוסרית. לעומת זאת, הניגוד בין עמדתו שלו לזו של הממסד הוותיק הוא הבחנה ללא הבדל, כפי שמתברר במקרה של לוב, תימן והשימוש שלו בתקיפות רחפנים. נראה שאובמה חושב שהוא הזיז את המחט על תודעת מדיניות החוץ של אמריקה על ידי הפיכתה למוסרית יותר, אבל, אולי, הוא שוכח שהמסגרת הקודמת שאובמה חרט עליה אכן הסתירה את עצמה גם בלבוש של צדקנות וגורל האנושות.
לזכותו של אובמה ייאמר שהוא מציג את המקרה שלו בצורה הכי ברורה וחזקת שכל אחד יכול, אבל לא מכריז עליו כהצלחה ניצחת. ההתייחסות היחידה שלו לברכה עצמית, ואולי, בצדק, היא היכולת להישאר רגוע מול גילויי המבשר שלו. יש פרט מובהק שאובמה ככל הנראה מנמיך את קולו ככל שהוא מתרגז. זהו, אמנם, רק הכרך הראשון, ותיק מלא לפרקליטות ולהגנה יצטרך להמתין לכרך השני.
אבל, בדרכו שלו, ספר זיכרונות זה הוא הרהור מורחב על טבעה של הפוליטיקה המודרנית. אחד הדברים המדהימים בפוליטיקה המודרנית הוא שהיא מתנהלת תחת זוהר מתמיד של בדיקה. למרבה האירוניה, לא מעשים נבדקים כמו מילים ופרסונה, וממש לכל מילה או משפט שגוי יכולים להיות השלכות פוליטיות. יש זיקה אלקטיבית בין סוג זה של פוליטיקה למודעות היתר האישית של אובמה עצמו, שבה הוא יכול להפנות את מבטו של האחר אל עצמו. אבל כיול עצמו לבדיקה זו יכול גם לגרום לאדם להיראות פחות אותנטי, יותר מחושב. אולי, חלק מהפנייה של דונלד טראמפ היה רק הסירוב המודגש לדרישות של מודעות עצמית.
אובמה נראה ליברל בשכנוע ושמרן במזג, במובן הזה. הנטל המוסרי שהוא נושא הוא של הפוליטיקה של הימנעות מהרע הפחותים. זו, ברמה אחת, גישה אחראית. אבל הוא מסתכן שהפוליטיקה הליברלית מצדיקה את עצמה תמיד נגד רוע פחות מכך ביחס אליו נראה טוב יותר. היא מוותרת על שאפתנות וכל לקיחת סיכונים לאגף הימני. ולבסוף, יש את הנושא המעיק של המיתוסים הלאומיים. ראוי לציון שלאובמה יש כבר ב-2010 סימני פנים, שגורלה העולמי של הדמוקרטיה שביר. מזרח אירופה, טורקיה נראות כאילו הן נסוגות לאחור, ואובמה תוהה אם אפילו ההצלחה של הודו היא מזימה שיכולה להתפורר. אמונתו באמריקה נבחנת קשות על ידי נושא הגזע. אבל הוא הפנים את הלקח האחד שזיכרונותיו של כמעט כל מדינאי גדול ישדרו במלוא המידה: כדי לשאוף למנהיגות עליך להחזיק במיתוס הלאומי, בסיפור חריגותו וגדולתו, גם מול הסיכויים הגדולים. אתה צריך להראות שהארץ שלך היא אכן ארץ מובטחת.
השמאל יחשוב שאובמה ממציא יותר מדי תירוצים, כאילו אומר, המדינה לא הייתה מוכנה בשבילי; הימין יטען שאובמה מעביר את האשמה אליהם. אבל שניהם עשויים להישמע לעצתו של אחד מגדולי הסופרים האמריקאים, ג'ון וויליאמס ברומן שלו אוגוסטוס (1972): נראה לי שהמוסר הוא היצור חסר התועלת והבזוי ביותר. הוא חסר תועלת בכך שהוא היה מוציא את האנרגיות שלו על ביצוע שיפוטים ולא על השגת ידע, מהסיבה ששיפוט קל וידע קשה. ארץ מובטחת הוא אודה לקושי בשיפוט, גם כשהיא מבהיר היכן הוא מדשדש.
Pratap Bhanu Mehta הוא עורך תורם,
שתף עם החברים שלך:
