ספר חדש מספר סיפור שלא סופר על בתו של יאטי
על כותרת המשנה של הספר - הסיפור שלא סופר על בתו של יאתי - אומר המחבר: 'כאן 'לא סופר' היא המילה המבצעית, מרמזת לא רק על דבר ראשון, אלא גם על משהו שאי אפשר לתאר.
חידושים הפכו לאחרונה למסלול המועדף על מספר הסיפורים של דסי להבאת התרבות ההודית, המורשת והאפוסים לקבוצה הצעירה של הקוראים. (מקור: Amazon.in | עוצב על ידי Gargi Singh) בדומה לספרה הקודם, שחזור של המהבהראטה מנקודת המבט של קונטי, הרומן האחרון של מדהאבי ס. כלת היער: הסיפור שלא סופר על בתו של יאטי קוטפת כגיבורה דמות מעט מוכרת מהמיתולוגיה.
הסיפורים הבלתי סופרים של נשים באפוסים, שסבלו בשתיקה מזוועות מערכתיות רבות של אותם זמנים, סיפקו מסד לסיפורים חוזרים המעסיקים את הקוראים המודרניים, כנראה משום שהמיתוסים הללו ממשיכים לעצב את המציאות הנוכחית.
בהקשר זה, דרישאדווטי היא דמות בעלת כושר עדין תוך התחקות אחר שושלת פמיניסטית. מהאדבן מסביר את זה כלת היער , בהוצאת Speaking Tiger, מספק מעין דבק תרבותי בין העבר להווה, שיקוף של כמה דברים השתנו, ולא השתנו.
הסיפור שלה מבהיר שהרעיון של השכרת רחם של אישה (כאם פונדקאית) הוא רעיון ותיק מאוד. כשהיא מעמידה את זהותה של הגיבורה שלה בהקשר של נשים אחרות מאפוסים ואגדות, אומרת מהאדבן: באופן כללי, לנשים בת תמותה באפוסים, אפילו לנסיכות ומלכות, יש את חלקן במצוקות. שאקונטלה, דמאיאנטי, הידימבה, אם להזכיר כמה, הן נשים שלמרות שהן לכאורה מוסמכות מספיק כדי לבחור את בעליהן, לא מובטח להן 'באושר ועושר'.
במאהבהרטה, דראופדי וגנדארי מאבדים את כל בניהם במלחמה. ברמאיאנה, סיטה מגורשת לאשרם של ולמיקי. לנשים באפוסים יש מעט סוכנות בחייהן. כתוצאה מכך, הסיפורים שלהם, למרות שהם מעוררי השראה עבור רבים, הם בדרך כלל טרגיים. עם זאת, אין סיפור קורע לב ואפל כמו זה של דרישאדווטי, המנוצלת למען פוריותה.
לגבי כותרת המשנה של הספר - הסיפור שלא סופר על בתו של יאטי – אומר המחבר: כאן 'לא סופר' היא המילה המבצעת, מרמזת לא רק על דבר ראשון אלא גם על משהו שאי אפשר לתאר. אף על פי שהאפיזודה המרכזית, על החלפת פריון האישה בסוסים נדירים, שימשה השראה למחזאים מודרניים ולכותבי סיפורים קצרים, היא מעולם לא עוגנת בסיפורים אחרים שניתן להתקבץ סביבו.
זה יכול לנבוע מהעובדה שסיפורו של דרישאדווטי עצמו לעולם אינו מוצג כמכלול, אלא נמצא מקוטע עם חלקים ממנו בספר 1, 'עדי פרווה', וחלקים בספר 5, 'אודיוג פרווה'. ככזה, יש לאחזר אותו ולחבר אותו כדי ליצור משמעות שלו, היא ממשיכה ואומרת.
כאשר מציבים זאת לצד סיפוריהן של דמויות קשורות, רשתות היחסים החברתיות עומדות בפני השקפתנו, שכבות חדשות של משמעות רומזות את עצמן. זה מה שניסיתי לעשות. אז הייתי מתאר את הספר הזה כטיוב, כעיצוב מחדש ופרשנות מחודשת.
מהאדבן מתמקדת ברגישות בדמותה הרדיקלית של דרישאדווטי במקום להקרין אותה כאישה חסרת אונים, כמו בעיבודים קודמים. היא אומרת שהשתיקה של דרישאדווטי דיברה אלי רבות. תהיתי: מה היא הייתה חושבת? היא מתוארת בסיפור המקורי, כמו גם בעיבודיו, כיצור כנועה, הנענית בצורה אילמת לרצונותיהם של הגברים השונים ש'שולטים' בה: אביה, המלך יאיאתי, הברהמין לו היא ניתנת, ארבעת המלכים המולידים על ידה יורשים.
רק בהחלטתה הסופית היא מפעילה סוכנות ברורה, ודי בלתי צפויה, ובכך משחררת את עצמה. פעולה רדיקלית זו מעידה על שינוי מהותי בדימוי העצמי שלה. הייתי סקרן לבחון את שחר של המודעות החדשה הזו והרגשתי שנרטיב המעוגן בחייה הרגשיים יאפשר חקירה ראויה. בשאלה האם סיפורת היסטורית או מיתולוגית עוזרת לבני דור המילניום ולדור המודרני לגלות מחדש את שורשיהם, מהרהר מהאדבן: בהתחשב בעובדה שאנו מעט מעורפלים לגבי מהי היסטוריה ומהי מיתולוגיה, הייתי אומר שכל גילוי מחדש של השורשים שלנו באמצעות סיפורת להיות ערפילי.
ההיסטוריה מספרת לנו בדרכים חומריות כיצד חיו תרבויות בעבר, בעוד מיתולוגיות חושפות משהו על האופן שבו הן חשבו - ההנחות שלהן לגבי העולם ומקומן בו, הדאגות והחרדות שלהן, הערכים והאמונות הרוחניות שלהן. ההקשר שבו עשוי להיווצר מיתוס יכול בהחלט להיות היסטורי, אבל מיתוסים זורמים הרבה יותר. הם מטיילים בזמן ובמרחב, משותפים, מותאמים ואפילו משתנים.
היא גם בדעה שלעיתים רחוקות יש למיתוס רק משמעות אחת. הגמישות המולדת הזו משתרעת על תפקידם ביצירת סיפורת עבור הקוראים המודרניים. בדיה כזו עשויה לעסוק, לבדר ואולי להוביל אותנו להרהר, אבל היא עדיין מדומה. אם זה מוביל לאיזשהו גילוי עצמי, זה בונוס, אמר Mahadevan ל-PTI.
חידושים הפכו לאחרונה למסלול המועדף על מספר הסיפורים של דסי להבאת התרבות ההודית, המורשת והאפוסים לקבוצה הצעירה של הקוראים. על זה מהאדבן מסכים. בעבר, סיפור סיפורים בעל פה שימש פחות או יותר את אותו תפקיד. כל מספר סיפורים, למעשה, סיפר מחדש סיפור שהועבר הלאה, ובכך הסביר לקהל שלו את הקיום והערך של אמונה תרבותית.
עם זאת, היא מרגישה שמספרי סיפורים יצירתיים לא תמיד סיפרו את אותו הסיפור. הם היו מבצעים. בהתאם לקהל, וללמידה/מסר שהם רצו לחזק בקהל זה, הם נטו את הטון והטנור. כל המשתנים הללו אפשרו להציג שכבות מרובות של משמעות. כוחו האמיתי של הסיפור טמון בפסיכולוגיה שלו, טוען מהאדבן.
איזה סוג של רגש זה מעורר בקהל? בדיוק כמו שהתזונה שאכלנו אבותינו באופן מסורתי היא משהו שאנו מתייחסים אליו באופן טבעי, הסיפורים שקסמו לדורות קודמים עוצבו כך שיתאימו למבנה התרבותי שלנו וכך ממשיכים לדבר אלינו, כולל קוראים צעירים. אפוא ריפור יוצר שיווי משקל בין המשכיות לשינוי ועובד היטב כאמצעי העברה, היא אומרת.
שתף עם החברים שלך:
