'נקודת התצפית שלי נתנה לי איזון טוב של מרחק וזיקה'
עורכת הדין הבריטית מרינה ווילר על תיעוד חייה של אמה ב'בית המולד האבוד', כותבת על עצמאותה של הודו ועל החלוקה ועל אופי הזיכרונות
היא מתמחה בדיני ציבור וזכויות אדם וכן מלמדת גישור ויישוב סכסוכים. (קרדיט צילום: צ'לין מילר) ביוני 1947, כשהודו הבריטית ירדה לכאוס, שתתחלק בקרוב לשתי המדינות, במשך חודשים הסלימו האלימות והתסיסה האזרחית ויצרו הרס. עם מיליוני אחרים, גם אמה של עורכת הדין הבריטית מרינה ווילר, דיפ סינג, ומשפחתה הסיקית נאלצו לברוח מביתם בסרגודה בפנג'אב (כיום בפקיסטן) לדלהי, כדי לא לחזור.
עשרות שנים מאוחר יותר, וילר חוזרת אחורה בזמן דרך זיכרונותיה של אמה, דיווחים ממשפחתה בהודו ומחקריה שלה הן בהודו והן בפקיסטן. היא חוקרת כיצד בני האומות החדשות נאבקו להתאושש ולבנות מחדש את חייהם, ומנסה להבין את החוויה של אמה שלה תוך כדי שזירת הסיפור של משפחתה לתוך ההיסטוריה הרחבה יותר, עדיין השנויה במחלוקת, של האזור.
כשדיפ נישאה לאביה האנגלי של מרינה - צ'רלס ווילר, כתב החוץ הוותיק ביותר של ה-BBC - היא עזבה את הודו לברלין, אז עיר מפולגת, ואחריה וושינגטון די.סי. שבה המאבק למען זכויות האזרח אימץ את האידיאלים של מהטמה גנדי. הבית האבוד (Rs 699, Hodder & Stoughton/Hachette India) נוגע בנושאים גלובליים של שינוי פוליטי, קיצוניות דתית, הגירה, מיעוטים, לאום, זהות ושייכות.
ממוקמת בלונדון, מרינה מונתה ליועצת המלכה בשנת 2016. היא מתמחה בדיני ציבור וזכויות אדם וכן מלמדת גישור ויישוב סכסוכים. היא הייתה שותפה לכתיבת המדריך האזרחי לחוק זכויות האדם וכותבת באופן קבוע בבלוג זכויות האדם בבריטניה וכן בעיתונים לאומיים, בדרך כלל בנושאים משפטיים. זהו ספרה הלא חוקי הראשון. קטעים מתוך ראיון:
מה גרם לך לחזור לסיפור של אמך ולכתוב ספר?
במלאת 70 שנה לעצמאות הודו ולחלוקה, הייתה עניין רב בנושאים אלה בבריטניה. סרטו של גורנדר צ'אדה 'בית המשנה למלך' (2017) עורר מחדש את סקרנותי, לא מעט משום שהוא מקדם את מה שנראה לי כתזה היסטורית מפוקפקת. ידעתי שאמי, גם היא עדה לאירועים האלה, לא נעשית צעירה יותר, אז אחרי שסקרתי את בית המשנה למלך ומוציא לאור הציע ספר, תפסתי את ההזדמנות.
מה אתה חושב שהחיים והסיפור שלה מייצגים?
היו הרבה פנים לחייה, כמובן. פן אחד שבחרתי לייצג היה שגילתה שיש לה עצמאות לגבי עתידה: היא בחרה באומץ לעזוב נישואים אומללים (עם בנו הצעיר של סר סובהה סינג, דאלג'יט), שסודרו עבורה. היא חיה ברווחה וביושרה, אך לעמידה על עצמאותה היה מחיר, בכך שיחסיה עם אביה מעולם לא התאוששו. חייה היו על אובדן ועל בנייה מחדש.
האם אתה חושב שעמדתך - כבריטים עם שורשים בתת היבשת ההודית - נתנה לך נקודת תצפית ייחודית להעריך את הפוליטיקה של הודו לפני העצמאות?
ב-The Lost Homestead, אני חוקר את הפוליטיקה שלפני העצמאות מנקודת מבט של משפחה אחת. כשלעצמו, זה אולי לא ייחודי אבל אני חושב שנקודת התצפית שלי נתנה לי איזון טוב של מרחק וזיקה, מה שאומר שלא התכוונתי לתמוך בעמדה היסטורית אחת. היה לי נוח לחקור גרסאות שונות של ההיסטוריה ההיא, בבריטניה, הודו ופקיסטן. היכולת שלי לנסוע לפקיסטן (לא קל לאזרחים הודים) בהחלט הייתה יתרון בסיפור הסיפור.
זהו ספרה הלא חוקי הראשון. איך האינטראקציות שלך עם אמך שינו את הדרך שבה אתה רואה את חייה?
לאחר שדיברתי איתה במשך תקופה של כ-18 חודשים, הבנתי שהודו חשובה לה הרבה יותר ממה שהערכתי אי פעם. היא תמיד אמרה שהיא נעקרה פעמיים, אבל לא הבנתי כמה כואבת היציאה מהודו - לא ברגע העזיבה, אלא מאוחר יותר ככל שחלף הזמן. שמחתי גם מסרט דוקומנטרי שמצאתי - Revolution by Consent, שבו היא הופיעה, מתרגמת עבור צוות הקולנוע הקנדי. אבי היה עיתונאי טלוויזיה מוכשר, אבל כשראיתי את הסרט הבנתי שגם היא יכלה להיות.
מה אתה מבין לגבי טבעם של זיכרונות לאחר השיחות שלך איתה?
כעורכת דין, הבנתי איך זיכרון יכול להיות סלקטיבי, ניתן לגיבוש ולא אמין. אבל כשדיברתי איתה ראיתי ממקור ראשון, כמה זיכרונות קשים נקברו ואחרים שהיא מצאה מקיימים, טופחו. לדוגמה, זיכרונות עזיבת סרגודה (פקיסטן) היו מעורפלים אך מטיילים איתה
אבא, דרך מטעי האשכולית שלהם בטל הבוקר המוקדם, נזכרו בבירור, אם אולי אידיאליזציה.
מהו הזיכרון שאתה מחזיק הכי קרוב לליבך?
הכי ריגשה אותי ההבנה ההולכת וגוברת של אמי, כשדיברנו על חייה, שהיא השיגה די הרבה. אני מניח שזה לא היה רע לקבל את כל התארים האלה שהיא הרהרה, מאוחר בדיונים שלנו. אמא שלי התגעגעה נורא לאבא שלי אחרי שהוא מת ולא אהבה להזדקן. הדיבור על החיים שלה אפשר לה להבין את זה, אני מרגיש ומעריך את זה.
כיצד שינה הספר את מערכת היחסים שלך עם הודו ותת היבשת?
אני הרבה יותר מעודכן, אבל עדיין יש הרבה מה ללמוד, ואני מתכוון להמשיך לעשות זאת. הספר גם עורר את העניין שלי בפזורה מתת היבשת ההודית שחיה כאן בבריטניה. ככל שחשוב לזכור את אי הצדק של השלטון הקולוניאלי, חשוב להכיר גם כיצד אנו קשורים יחד לאותה היסטוריה משותפת, למשל, נלחמים בדיקטטורה הפשיסטית במהלך מלחמת העולם השנייה.
כמה קשה היה לתעד את ההיסטוריה של המשפחה עשרות שנים מאוחר יותר?
זה היה מאוד קשה. סבי (פאפא ג'י בספר) הורה למשפחתו לעולם לא לדבר על החלוקה או על מה שהם השאירו מאחור בסרגודה. הם לא עשו זאת, ולכן הזכרונות מזה התפוגגו. היו לי גם מעט מאוד ראיות פיזיות שכן רוב הרכוש נותרו מאחור או אבדו במהלך השנים לאחר שהמשפחה התיישב מחדש. עם זאת היו לי כמה מזכרות, כולל תמונה נפלאה של סבי עם מכובדים מקומיים אחרים בפתיחת בית החולים לנשים הראשון בסרגודה בשנת 1938. הצלחתי למצוא את בית החולים כשביקרתי בסרגודה ולהציג בפניהם את התמונה במקום שבו הוא נמצא כעת נתקע. זה היה חשוב לי מאוד.
לאחר שלמדת את העבר והבראשית של הודו, האם אתה רואה הצצות שלו בהווה?
אני יותר מופתע מהשינוי מאשר ההמשכיות. מסעותיי האחרונים להודו והתבוננותי בסצנה הפוליטית הנוכחית, מביאים אותי לדאגה שהדמוקרטיה הליברלית שנוסדה ב-1947 עומדת במבחן כבד. תמיד הערצתי את החזון החילוני של נהרו - זו נראתה דרך נבונה להבטיח הרמוניה חברתית במדינה של מגוון כזה - אבל זה נראה לא לטובתו בימים אלה.
שתף עם החברים שלך:
