בספרה החדש של סנדרה סיסנרוס, מכתב איחור לחבר
Cisneros, שנולד בשיקגו להורים מקסיקנים, הוא אחד מהסופרים הלטינים הבולטים בארצות הברית, עם הוקרה כולל פרס הספר הלאומי לשנת 1985 עבור 'הבית ברחוב מנגו', פרס PEN/Nabokov לספרות בינלאומית ופרס הלאומי לשנת 2015 מדליה לאמנויות
השילוב הזה של תמונות ששוחררו על ידי Vintage Books מציג אמנות כריכה של 'Martita, I Remember You', משמאל, ודיוקן של הסופרת סנדרה סיסנרוס. (ספרי וינטג' דרך AP, משמאל, וקית' דנמילר דרך AP) עם ספרה החדש, Martita, I Remember You, סנדרה סיסנרוס מרגישה שהיא סוף סוף ענתה על מכתב שהגיע מזמן.
מחברת הנובלה רב המכר 'הבית ברחוב מנגו' חוזרת עם יצירתה הבדיונית הראשונה מזה כמעט עשור, סיפור של זיכרון וידידות, אבל גם על החוויות שנשים צעירות חוות כמהגרות ברחבי העולם.
בהשראת תקופתו של סיסנרוס בפאריס כסופרת צעירה ושאפתנית, מרטיטה עוקבת אחרי קורינה, אישה בשנות ה-20 לחייה שעזבה את משפחתה המקסיקנית בשיקגו כדי לרדוף אחרי חלומות ספרותיים בעיר שבה חיו ארנסט המינגווי, ג'יימס בולדווין ורבים אחרים. במהלך התקופה הקצרה שלה שם, היא מוצאת את עצמה נאבקת בכסף, מתיידדת עם אמנים, וישנה על קומות צפופות עם מהגרים אחרים.
תומכים בה בכל זה מרטיטה ופאולה, ארגנטינאית ואיטלקייה שבורה כמוה.
במהלך השנים, השלושה מתפזרים ביבשות שונות, ולבסוף מתנתקים, עד שקורינה מוצאת במגירה שורה של מכתבים ישנים שמחזירים זיכרונות עזים מהימים ההם יחד.
זה התחיל ממקום בזיכרון שלי, עם מרטיטה האמיתית שהיווה השראה לסיפור הזה - מרטיטה אמיתית, אני צריך לומר, כי אנחנו פוגשים כל כך הרבה בחיינו, נשים שבאות ומתיידדות איתנו ואין להן כלום. תמיד האנשים שאין להם דבר הם הנותנים הכי הרבה, אמר Cisneros בראיון לאחרונה ל-Associated Press באמצעות זום מסן מיגל דה אלנדה, מקסיקו.
אז מה שהתחיל כסיפור אמיתי על דברים שקרו לי 'se infló' (מנופח) - זה הלך למקומות אחרים, היא המשיכה.
Martita, I Remember You (מקורי וינטג') פורסם בשבוע שעבר ככריכה רכה דו-שפתית ובו סיפורו האנגלי של Cisneros בחזית, וכשהתהפך, התרגום לספרדית של ליליאנה ולנצואלה, Martita, te recuerdo.
Cisneros, שנולד בשיקגו להורים מקסיקנים, הוא אחד מהסופרים הלטינים הבולטים בארצות הברית, עם הוקרה כולל פרס הספר הלאומי לשנת 1985 עבור הבית ברחוב מנגו, פרס PEN/Nabokov לספרות בינלאומית והמדליה הלאומית לשנת 2015 אומנויות.
היא התחילה לכתוב את הסיפור על מרטיטה בסוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90, עם הרעיון לכלול אותו באוסף עטור הפרסים שלה Woman Hollering Creek. אבל היא כתבה רק את החלק הראשון של הסיפור, והעורכת שלה חשה שיש בזה יותר.
בשנתיים האחרונות היא שלפה אותו שוב והוסיפה אמצע וסוף.
אני מניח שהם היו צריכים שאהיה מבוגר יותר כדי שאוכל לכתוב את החלק הזה, אמר סיסנרוס בצחוק. אני לא יודע בן כמה הייתי, שנות ה-30 שלי? כֵּן. לא הצלחתי לכתוב את הסוף כי הייתי צעיר מדי! למרות שקורינה בערך בת 36... אני לא חכמה כמו קורינה. המחבר היה צריך להיות מבוגר יותר כדי לקבל את המבט הארוך, לראות אותו.
הספר מחזיר אותנו לתקופה שלפני מיילים וטלפונים סלולריים, כאשר אנשים היו מחליפים כתובות פיזיות כדי לשמור על קשר. הייתה התרוממות רוח של קבלת מכתבים מרחוק; קורינה קוראת וקוראת מחדש את אלה שקיבלה.
למעשה, המכתב הראשון מבוסס על מכתב אמיתי שהגיע אלי אחרי שעזבתי. שנים חלפו... ומכתב אמיתי הגיע שעורר תחושה שאין לי שם, אמר סיסנרוס.
כל הסיפור הזה הוא המכתב שלי שמעולם לא שלחתי בחזרה אליה, או לכל המרטיטות שהתיידדו איתי כשהסתובבתי בעולם. הרגשתי שאני חייבת לכתוב את המכתב הזה שלא נשלח כדי להבין מה זה שחוויתי אצל האנשים המאוד אקראיים והקצרים האלה (יחסים עם) שפגשתי כשטיילתי.
למרות שהיא פרסמה את ספרה בצרפת בשנות ה-80, סיסנרוס, שיצירותיה תמיד היו נושאים בהגירה, מקווה שאנשים מתייחסים לסיפור היום.
זה עדיין מאוד רלוונטי עכשיו לכל מדינה, ובמיוחד לארה'ב, היא אמרה והוסיפה שהיא מתביישת לחיות בתקופה הזו ולדעת שאני אזרח של מדינה שמפרידה בין ילדים להוריהם ומטפלים. פליטים גרועים יותר מחיות. אז אני מקווה שהספר הזה יעזור להעיר אנשים, לעשות שינוי.
אני בהחלט מאמין שאמנות יכולה לעשות שינוי, כי היא עשתה שינוי כל כך גדול בחיי.
סיסנרוס נזכרת בנדיבותם של זרים כשהיא גרה בחו'ל, ואמרה שזה עזר לה להבין איך זה למהגרים עכשיו, שמגיעים לארצות הברית, מושמצים, שמסתכלים מלמעלה על הדרך שבה הפריזאים, אתה יודע, השפילו מבט עלינו. …. הבנתי את אבא שלי והבנתי את מצב המהגרים עכשיו בצורה שאולי לא יכולתי, אז אני שמח שחייתי את החוויה הזו.
אילו הייתה יכולה לשמוע ממרטיטה, מה היא הייתה אומרת לה?
הו! אני כל כך אשמח! הייתי אומר: 'מרטיטה, איפה את? אני בא! מה קרה לך?’ אשמח לראות שוב את מרטיטה. שכחתי את שם המשפחה שלה, אני לא יודע איפה היא נמצאת, אבל היא זו שגררה את הסיפורים האלה מנשים רבות הקשורות, אמרה סיסנרוס.
בימים אלה היא מסיימת ספר שירה שייצא בסתיו הבא באנגלית ובספרדית: אישה ללא בושה/ Mujer sin vergüenza. היא גם עובדת על הליברית של עיבוד לאופרה של 'הבית ברחוב מנגו' עם המלחין הניו יורקי דרק ברמל, וכן על פיילוט לסדרת טלוויזיה המבוססת על ספר זה.
לעוד חדשות על סגנון חיים, עקבו אחרינו אינסטגרם | טוויטר | פייסבוק ואל תפספסו את העדכונים האחרונים!
שתף עם החברים שלך:
