מה קורה לנפש ולגוף כשלא מטפלים בטראומה?
ספר הזכרונות החשוף של מנג'ירי אינדורקר הוא ספר סוחף ואישי על איך זה לחיות עם טראומה
בספרה, אינדורקר מספרת לנו כיצד החלה להתעלל מינית באופן קבוע בגיל שש על ידי מישהו המוכר למשפחתה, ועל הטראומה שסחבה מאז. בספר הזיכרונות שלה, It's All in Your Head, M, מנג'ירי אינדורקאר נזכרת בתגובתו של אחד המטפלים שלה כשהיא הסבירה כיצד סרטו האיקוני של אלן רזנייס הירושימה מון אמור (1959) נגע בה: ...הוא השתתק, ו, בהבעה כואבת הוא שאל אותי, 'אז, עכשיו אתה מרגיש שהיית בהפצצת הירושימה?'
לכתוב על העולם הפנימי שלך זה מפחיד. אתם מנתחים את עצמכם, את החוויות שלכם ואת מחשבותיכם, ופורסים אותם כך שהעולם יוכל לבחון, ללמוד, לדון ולשקול. אתם פותחים את עצמכם לאי הבנה, נשפטים, מאשימים בספיגה עצמית, או אפילו מודחים. בספר הזיכרונות שלה, אינדורקר מתארת הכל - ההתעללות המינית הממושכת שלה בילדותה, מערכת היחסים הקוצנית שלה עם סבתה, חוסר הביטחון שלה, האובססיה למחלות ולגוף שלה, יחד עם תיאורים של הנסיעות הרבות לשירותים בתקופה שבה המעיים נכנעו.
ספרה של אינדורקר הוא אישי במידה שלעתים רחוקות הוא סוטה אל מחוץ למרחבים האישיים הקרובים שלה. רובו מתרחש בדירת דלהי שחלקה עם בן זוג לשעבר, ובית ילדותה בג'בלפור - שניהם חללים שבהם היא נלחמה בקרבות אישיים, ושמצאה לא כל כך נוחים ובטוחים כפי שדמיינת.
בגלל האינטימיות שבה אינדורקר חולקת את הסיפור שלה, זה יכול להיות קריאה לא נוחה. הכוח של הכנות שלה הוא לא בעובדה שהיא מספרת על פרקים קשים מחייה, אלא בכמה שהיא מתאפקת כשהיא חולקת את מה שהיא הרגישה וחשבה באותם זמנים.
בספרה, אינדורקר מספרת לנו כיצד החלה להתעלל מינית באופן קבוע בגיל שש על ידי מישהו המוכר למשפחתה, ועל הטראומה שסחבה מאז. הטראומה הזו התבטאה באינספור אופנים, כולל פחד כל כך מחליאה, שהפריע לחייה במשך שנה שלמה, מריטת שיער אובססיבית והתמוטטות בריאותה הפיזית.
היושרה של אינדורקר כשנזכרה איך הרגישה כלפי המתעלל שלה בתור ילדה בת שש יכולה להיות מטרידה. אתה מבין, הייתי מאוהב באג'יט. לטעמי, מה שהיה לאג'יט ולי היה מיוחד. היינו מאוהבים ונתחתן זה עם זה, הנחתי. בדיוק כמו שאוהבים עשו בסרטים. כשהוא לא התעלל בי מינית, הוא פשוט היה מאוד נחמד אליי.
היא משתפת אותנו ברגשותיה המרופטים כלפי סבתה, ששתקה לאחר שידעה היטב על ההתעללות שלה. היא מובילה אותנו במהלך השנה שבה כל תשומת הלב שלה התרכזה אך ורק בגופה שלה, מסתכלת על הכאבים הקלים ביותר, אובססיבית על כל תחושה פיזית שחוותה.
סיפור שעובר בספר הוא על מערכת היחסים שלה עם בן זוגה לשעבר, לו היא מכנה אבי. כאן הרגשתי לא בנוח כשהיא שיתפה פרטים אינטימיים על איך הקשר שלהם נוצר, איך זה התפתח והידרדר. אנחנו שומעים על כל הדרכים שבהן הוא היה נפלא, אבל גם על כל הדרכים שבהן הוא לא היה. להיות מודע לספר חד צדדי על מערכת יחסים מסובכת זה לא נוח. אבל זה רק טבעו של סיפור אישי.
מספר פעמים בספר, אינדורקר פוסעת על הסיבה שכתבה את הספר הזה. ברגע שהיא תכתוב, הספר הזה יהיה ההתעוררות שלי. במקום אחר היא מסבירה למה היא כותבת בכלל: אף פעם לא רציתי להיות סופרת אבל הפכתי רק כדי שעוד סיפור של טראומה לא ילך לאיבוד, כדי שדרך הסיפור שלי אוכל לספר את סיפוריהם של כל הילדים שסבלו מהמחלה. כמו שעשיתי, או גרוע מכך. בסוף הספר היא מספרת לנו על החוויה שלה בכתיבתו: היום אני אדם אחר ממה שהייתי כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה. היום אני מסוגל לדרוש את המרחב שלי טוב יותר כי אני מסוגל להבין ולהזדהות עם ההתמודדויות שלי טוב יותר.
ספר זה הוא יצירה אישית מאוד אשר ללא ספק הייתה חלק מתהליך ההתכנסות של המחברת. זהו גם תיאור מטריד של האופן שבו הנפש והגוף יכולים לעבוד יחד בצורה כה הרסנית מול טראומה לא מטופלת. אין לזה סוף ככזה - הסופרת הצעירה משאירה אותנו במקום הרבה יותר טוב בחייה מאשר כשהיא מתחילה. הספר הוא רק תחנה במסע הארוך הרבה יותר שלה.
שתף עם החברים שלך:
