הסבר: כיצד שתי הצעות חוק 'Build Back Better' העמידו את הדמוקרטים במצב קשה

הצעת חוק התשתיות מוערכת בעלות של 1.2 טריליון דולר על פני חמש שנים וחוק הפיוס, 3.5 טריליון דולר על פני עשר שנים. יחד, שתי הצעות החוק מהוות את הבסיס לאג'נדה הכלכלית של הנשיא ביידן והן חלק מתוכנית Build Back Better שלו.

יו'ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, די-קליפורניה, מדברת עם עיתונאים בקפיטול בוושינגטון. (צילום AP/J. Scott Applewhite, File)

הקונגרס האמריקני מתכנס השבוע כדי לדון באחד מחלקי החקיקה הכלכליים הנרחבים ביותר מאז ה'ניו דיל' של הנשיא רוזוולט בשנות ה-30. מלבד הצעת חוק להשעיית תקרת החוב, המחוקקים ישקלו שתי הצעות חוק הוצאה, האחת מתמקדת בעיקר בתשתיות (לפחות בשם) והשנייה, הצעת חוק הוצאה חברתית, המכונה מעתה הצעת חוק הפיוס.

הצעת חוק התשתיות מוערכת בעלות של 1.2 טריליון דולר על פני חמש שנים וחוק הפיוס, 3.5 טריליון דולר על פני עשר שנים. יחד, שתי הצעות החוק מהוות את הבסיס לאג'נדה הכלכלית של הנשיא ביידן והן חלק מתוכנית Build Back Better שלו. הצעת חוק התשתיות, שכבר התקבלה בסנאט, היא מאמץ דו-מפלגתי, הנתמך על ידי 19 סנאטורים רפובליקנים בעוד שחוק הפיוס שנוי הרבה יותר במחלוקת, ומושך דאגה הן מהדמוקרטים והן מהרפובליקנים כאחד.

נכון לעכשיו, יו'ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי (D-Cal) איימה לקדם את הצעת חוק התשתיות הדו-מפלגתית אלא אם כן יסכימו הדמוקרטים בבית הנבחרים להעביר את הצעת חוק הפיוס לצדה. הדמוקרטים הפרוגרסיביים מיישרים קו במידה רבה עם פלוסי, אך כמה דמוקרטים מרכזיים אינם ששים לאשר את החקיקה השאפתנית, בין היתר בשל תג המחיר הגבוה במיוחד שלה. זה גרם לסטייה פוליטית שעלולה לגרום לכך שאף הצעת החוק לא תתקבל, שאם הרפובליקנים יסרבו להשעות את תקרת החוב (עוד על כך בהמשך), היא בכל מקרה אפשרות.

לדמוקרטים יש רוב דק כתער בבית ובסנאט ולכן אינם יכולים להרשות לעצמם להפסיד כל קול מתוך המפלגה שלהם, במיוחד בהתחשב בכך שאף רפובליקני לא צפוי להצביע בעד הצעת חוק הפיוס. הדמוקרטים הסכימו על מועד אחרון שהוטל על עצמם ב-27 בספטמבר להצבעה על שני סעיפי החקיקה.

נוֹהָלִי

תהליך העברת שתי הצעות החוק הוא, כרגיל, קפקאי. כדי להבין מדוע, ראשית עלינו לבחון כיצד נוצרה הצעת חוק הפיוס. ביידן הציע בתחילה הצעת חוק תשתיות גדולה בהרבה של 2.3 טריליון דולר שיכלול הוצאה קשה ואנושית כאחד. הוצאה קשה מתייחסת להשקעות ישירות בכבישים, גשרים, מים נקיים וכן הלאה, בעוד שהוצאה אנושית מתייחסת להשקעות פחות מוחשיות בעניינים כולל טיפול במשפחה, חינוך ושינויי אקלים. כשהרפובליקנים הבהירו שהם לא יתמכו בהצעת החוק הראשונית של ביידן, הדמוקרטים המשיכו לנסח גרסה מצומצמת, מה שהביא לאיטרציה הנוכחית שנתמכת על ידי שתי המפלגות. כדי לתת את הדעת על ההוראות שלא נכללו בהצעת החוק הקטנה הזו, הדמוקרטים ניסחו את הצעת החוק של 3.5 טריליון דולר כחוק חקיקה עצמאי שלא ידרוש קולות רפובליקנים.

בדרך כלל, הבית פועל תחת שיטת רוב בסיסי, אך הסנאט דורש מינימום של 60 קולות (מתוך 100) כדי להעביר את רוב ענייני החקיקה. לדמוקרטים יש 50 מושבים בסנאט, אבל אם הקולות מחולקים באופן שווה (50-50 משני הצדדים), סגן הנשיא, במקרה זה, קמאלה האריס , זוכה להצביע בהצבעה שוברת השוויון. כדי לעקוף את חוק 60 הקולות, הדמוקרטים משתמשים בתהליך המכונה התאמה תקציבית כדי להעביר את הצעת חוק ההוצאות הגדולה יותר. במסגרת תהליך התיאום התקציבי, כל סעיף שמשנה הוצאות (כסף שנלקח על ידי הממשלה) או הכנסות (כסף שנלקח על ידי הממשלה), יכול לעבור ברוב רגיל של 50 קולות בתוספת ההצבעה שוברת השוויון של האריס, א. דֵמוֹקרָט.

פריטים שאינם קשורים לתקציב (הוצאה או הכנסה) אינם יכולים להיכלל בהצעת פשרה. מי שקובע זאת היא פרלמנטרית הסנאט, אליזבת מקדונו, שהספיטה לאחרונה מכה לדמוקרטים כשהכריזה שתוכניתם להעביר מסלול לאזרחות למהגרים שנולדו בארה'ב לא היוותה סעיף תקציבי. גם הצעות חוק לפיוס צריכות להיות ניטרליות תקציביות בטווח הארוך, ולכן הדמוקרטים צריכים לגייס הכנסות כדי לקזז כל מדיניות חדשה שהם רוצים לשלם עליה.

למרות שהפיוס נועד לעזור לקונגרס להעביר הצעות חוק תקציביות, הוא מורחב לעתים קרובות לכלול חבורה של הצעות מדיניות אחרות. הדמוקרטים השתמשו בתהליך כדי להעביר שינויים בשירותי הבריאות ב-2010 ולאחרונה, הרפובליקנים השתמשו בו כדי להעביר קיצוץ מס ב-2016. הפיוס מתחיל לראשונה כששתי הלשכות של הקונגרס מאשרות תוכנית, שיש להם להצעת חוק הפיוס הנוכחית. עם זאת, המתווה הזה רק מאפשר למחוקקים להתקדם בתהליך הפיוס ואינו אומר שהחקיקה בפועל אושרה. הצעת חוק הפיוס טרם התקבלה באחת מהחדרים, בעוד שחוק התשתית עבר בסנאט ב-69-30 קולות באוגוסט.

הנשיא ג'ו ביידן נואם במהלך פגישה עם מנהיגי הקונגרס בחדר הסגלגל של הבית הלבן בוושינגטון. (צילום AP/Evan Vucci, קובץ)

הוראות השטרות

הצעת חוק התשתית מכילה עניינים הקשורים להוצאות קשות ומייצגת את הזרמת ההשקעה הפדרלית הגדולה ביותר בפרויקטי תשתית מזה יותר מעשור. מאות מיליארדי דולרים יושקעו בתיקון והחלפת פרויקטים של עבודות ציבוריות מיושנות כמו שדות תעופה, קווי רכבת, גשרים וכבישים. לאור המעבר ההולך וגובר לעבודה מהבית שנראה כי יימשך לאחר המגיפה, ראויה לציון גם הכללת הצעת החוק בסך 65 מיליארד דולר לשיפור האינטרנט המהיר.

הצעת החוק כוללת גם שינויי מדיניות רבים, הקשורים בעיקר לשינויי אקלים המשמשים כהכרה שבשתיקה מצד הדמוקרטים והרפובליקנים כי אמריקה אינה מוכנה להתמודד עם הסיכון הגובר של אסונות אקלים. הצעת החוק כוללת 73 מיליארד דולר לשדרוג רשת החשמל של המדינה כדי לשאת יותר אנרגיה מתחדשת, 7.5 מיליארד דולר לבניית תחנות טעינה לרכבים חשמליים, 17.5 מיליארד דולר עבור אוטובוסים נקיים ומעבורות ו-5 מיליארד דולר עבור הסרת צינורות עופרת. עם זאת, בעוד שחוק התשתיות הוא צעד ענק קדימה בפני עצמו, הוא כולל הרבה פחות מימון לפרויקטים של אנרגיה נקייה ומעבר מכפי שביידן רצה בתחילה.

הצעת חוק הפיוס, עם מרכיב ההוצאה האנושית שלה, מתייחסת לכמה מהדאגות הללו על ידי התמקדות בנושאים הקשורים לטיפולי בריאות, טיפול בילדים ובקשישים, חינוך ושינויי אקלים. הצעת החוק גם מרחיבה את חבילת הסיוע למגפה של 1.9 טריליון דולר שהדמוקרטים הובילו במהירות בקונגרס במרץ, מגדילה את הסובסידיות לשירותי בריאות ומגדילה את משך התשלומים החודשיים למשפחות עם ילדים. ההפרשה האחרונה מוערכת לצמצם את העוני בקרב ילדים בכמעט מחצית.

הצעת החוק כוללת גם כמה יוזמות חדשות. היא מציעה להרחיב את Medicare לכלול רפואת שיניים, שמיעה וראייה, מספקת מימון לטיפול בקשישים, הופכת מכללות לגיל הרך ושנתיים בחינם, מממנת מחקר על השפעות שינויי האקלים על החקלאות ומשנה את קוד המס כדי לסבסד רכישת חשמל כלי רכב. על מנת לשלם עבור ההפרשות הללו (כיוון שהצעות חוק פיוס צריכות להישאר ניטרליות תקציביות בטווח הארוך), הדמוקרטים מתכננים להטיל מכס על סחורות המיובאות ממדינות בעלות מדיניות אקלים חלשה ולהגדיל את המסים על אנשים ותאגידים עשירים.

ביקורת על הצעות החוק

כפי שזה נראה, ישנם כ-100 דמוקרטים פרוגרסיביים בבית הנבחרים שיסרבו לחתום על הצעת חוק התשתיות (שכבר אושרה על ידי הסנאט) אלא אם כן היא קשורה להצעת חוק הפיוס (שעדיין לא אושרה על ידי כל הלשכה). לדמוקרטים, בראשות היו'ר ננסי פלוסי, יש את היכולת והמספרים למלא את שתי הצעות החוק אלא אם כן הדמוקרטים המתונים יסכימו להעביר את הצעת חוק הפיוס. אם הדמוקרטים יתיישרו יחד, יש להם את היכולת להעביר את שתי הצעות החוק בבית ובסנאט. דמוקרטים מתונים מתנגדים להצעת חוק הפיוס משתי סיבות עיקריות - העלות שלה והוראותיה לחברות תרופות.

מבחינת עלות, לא נעשה ניתוח מקיף של הצעת חוק הפיוס, אבל ההנחה היא שצריך להעלות מסים באופן משמעותי כדי לממן אותה. עבור הצעת חוק התשתיות בלבד, משרד התקציבים של הקונגרס האמריקני העריך שהעברתו תוסיף 256 מיליארד דולר לגירעון הפדרלי, שהוא כבר בשיא שלו, במהלך העשור הבא. ביידן סירב להגדיל את המסים על אנשים שמרוויחים מתחת ל-400,000 דולר בשנה המהווים את הרוב המכריע של אוכלוסיית ארה'ב, מה שהוביל כמה משקיפים לתהות מהיכן יגיע המימון. גם אם שיעורי המס יוגדלו כדי לעמוד בעלויות הצעת החוק, ישנן שלוש בעיות עיקריות.

ראשית, העלאות מס בדרך כלל מוחזרות על ידי שינוי מינהלים. ב-30 השנים האחרונות היו שלוש הפחתות מס גדולות והעלאת מס קטנה אחת בלבד בשנת 2013. שנית, גם כאשר שיעור המס היה גבוה עד 35% בשנת 2013, דו'ח של משרד האחריות הממשלתית העריך כי תאגידים אמריקאים שילמו שיעור מס אפקטיבי ממוצע של בין 12.6 אחוזים ל-22 אחוזים. כאשר קיימות פרצות, שיעורי המס רק לעתים נדירות מסמלים את כמות ההכנסות שהממשלה יכולה לצפות לגבות. לבסוף, כאשר שיעורי מס החברות מטפסים גבוה מדי, חברות שוכרות פחות עובדים ולעיתים קרובות עוברות מעבר לים. מבקרי תוכנית Build Back Better טוענים שגם אם מיסוי מוגבר מייצר מספיק הכנסות כדי לשלם עבור החשבונות, זה יכול לעשות זאת במחיר התחרותיות הכלכלית של ארה'ב.

במונחים של חברות תרופות, הצעת חוק הפיוס תאפשר לממשלה למנף את Medicare למשא ומתן על מחירי התרופות, ועשויה לייצר חיסכון של מיליארדי דולרים בכך. הסנאטור קירסטן סינמה (D-Az), אחד ממחברי חוק התשתיות, מתנגד בתוקף לגישתו של ביידן למשא ומתן על סמים. סינמה מדורגת כאחד מהמקבלים המובילים בקונגרס של תרומות תרופות על פי מחקר של Kaiser Health News. עם זאת, היא לא הדמוקרטית היחידה שמתנגדת להצעת החוק, כאשר גם הסנאטור ג'ו מנצ'ין (D-W.Va) נפגש עם ביידן וסינמה כדי לדון בתג המחיר המופקע. אם אחד מהסנאטורים נמנע או יצביע נגד הצעת חוק הפיוס בסנאט, היא לא תעבור (בהנחה שאף רפובליקני לא יצביע בעדה). לפי הדיווחים, בפגישה פרטית עם השניים, ביידן הודה בדאגותיהם אך טען כי ידיו כבולות מכיוון שכל שינוי בהצעת חוק הפיוס ירחיק את התמיכה בקרב הדמוקרטים הפרוגרסיביים בבית, שלאחר מכן יצביעו נגד שני סעיפי החקיקה.

לבסוף, הרפובליקנים הצהירו שהם לא מוכנים להעלות את תקרת החוב בתגובה לכך שהדמוקרטים השתמשו בתהליך הפיוס כדי לדחוף חקיקה דרך הסנאט. מדבר בעניין, מיץ' מקונל, מנהיג המיעוט בסנאט, אמר, הדמוקרטים רוצים לבנות עתיד מפלגתי ללא התרומות שלנו, ולכן הדמוקרטים לא יקבלו מנחים דו-מפלגיים על בולמוס ההוצאות המפלגתי הטהור שלהם. מבלי להעלות את תקרת החוב, לא ניתן לממן אף אחת מהחשבונות. הדמוקרטים טוענים שהרפובליקנים קצרי רואי בנושא, ומציינים שהעלאת מגבלת החוב נחוצה כדי לשלם עבור חובות של טריליוני דולרים שנוצרו על ידי שני הצדדים, כולל בתקופת הנשיא טראמפ. הם גם מציינים שהם תמכו בהעלאת תקרת החוב כשטראמפ היה בתפקיד כדי למנוע מהממשלה לעמוד בהתחייבויותיה.

השלכות

לסיכום, (בעיקר) כולם תומכים בהצעת חוק התשתיות. דמוקרטים רבים, במיוחד בשורותיה הפרוגרסיביות, תומכים בהצעת חוק הפיוס. תומכי הצעת חוק הפיוס איימו לקדם את הצעת חוק התשתיות אם הראשונה לא תעבור קודם. והרפובליקנים, שמתנגדים נחרצות לחוק הפיוס, איימו להצביע נגד העלאת תקרת החוב שתזרז את מוותן של שתי הצעות החוק ותהיה לה השפעה עמוקה על כלכלת ארה'ב.

כל זה מהווה צרות עבור ביידן בעל דירוגי אישורים שליליים נטו ועל המפלגה הדמוקרטית, אשר מסתכנים לאבד את העליונות המספרית שלהם בבית ובסנאט לאחר בחירות אמצע הקדנציה בשנה הבאה. ביידן, שהפופולריות שלו ספגה מכה עצומה עקב נסיגת קוביד וארה'ב מאפגניסטן, זקוק נואשות לניצחון כשרק 39% מהמצביעים מאשרים את הטיפול שלו בכלכלה על פי סקר של USA Today. עבור הדמוקרטים, זו עשויה להיות אחת מההזדמנויות האחרונות שלהם להעביר חקיקה חשובה לפני שיאבדו את השליטה בכל לשכות. יש להם גם הזדמנויות מוגבלות להשתמש בתהליך הפיוס, לאחר שהשתמשו בו פעם אחת כבר במרץ השנה כדי להעביר את הצעת החוק לגירוי קוביד. בדרך כלל, ניתן להשתמש בהתאמה רק 2-3 פעמים בשנה.

מאז שהם איבדו את הרוב שלהם בשני הלשכות ב-2012, הדמוקרטים התלוננו שהרפובליקנים מנעו מהם להעביר כל חקיקה משמעותית. הם האשימו את המפלגה בהפיכת קיטור בכל ניסיונות התקדמות והבטיחו לבצע שינויים גדולים ברגע שהם יהיו בשלטון. כיום, הדמוקרטים כובשים את הנשיאות ויש להם רוב בבית ובסנאט. עם זאת, יש להם רק חלון פוטנציאלי מוגבל לבצע את סוג השינויים המשמעותיים שהם הבטיחו. שברים בתוך המפלגה הם הדבר היחיד שעוצר אותם ואם הם ייכשלו, יהיה להם רק את עצמם להאשים.

ניוזלטר| לחץ כדי לקבל את הסברים הטובים ביותר של היום בתיבת הדואר הנכנס שלך

שתף עם החברים שלך: