הסביר: מדוע צרפת ממשיכה להיות פרובוקטיבית
להיות חסר כבוד ומפריך מסורת מכל סוג היה טבע שני בתרבות הצרפתית. חתרנות, ספקנות וחוסר כבוד היו אבן הפינה של המדינה במשך מאות שנים.
ילדה כותבת במהלך שיעור על חופש ביטוי וחילוניות, יום שני, 2 בנובמבר 2020 בשטרסבורג, מזרח צרפת. בבתי ספר ברחבי הארץ יקראו התלמידים את מכתבו של ז'אן ז'ורס, הוגה דעות ופוליטיקאי צרפתי מהמאה ה-19, למדריכים הקורא להם ללמד את ילדי המדינה 'להכיר את צרפת, את הגיאוגרפיה שלה ואת ההיסטוריה שלה, את גופה ואת נשמתה'. (צילום AP: ז'אן פרנסואה באדיאס) לא לעתים קרובות מדינה צועדת לפי הקצב, 'אני לא מתחרט על כלום'. זה המנון בן יותר מחצי מאה, אבל לא, אני לא מתחרט על שום דבר מאת הזמרת הצרפתייה אדית פיאף חצתה גבולות ושפות כסמל להתנגדות. גם כשצרפת מחזיקה מעמד במאבקה נגד 'בדלנות איסלאמית', זוהי מדינה שכתבה, שרה, נלחמה וחלמה התנגדות. לאחרונה, סופרים, מוכרי ספרים ומוציאים לאור ביקשו מממשלת צרפת לעשות זאת להפוך את חנויות הספרים לשירות 'חיוני' .
צרפת נתנה לנו סופרים, פילוסופים, אמנים, מעצבי אופנה, יוצרי קולנוע - כולם שהשאירו חותמות בל יתירה על העולם. היא מעולם לא נרתעה מביטויים פרובוקטיביים. חתרנות, ספקנות וחוסר כבוד היו אבן הפינה של המדינה במשך מאות שנים.
חַתרָנוּת
יש פתגם שאומר שהספרות המערבית של המאה ה-19 הייתה מחולקת ללפני הוגו ואחרי הוגו. הרומן שזכה לשבחים רבים של ויקטור הוגו האומללים (1862), שנכתב בגלות והוברח לצרפת בגלל שהתקומם נגד נפוליאון, הרעיד מדינה שאננה מהחלום הרומנטי שלה כדי לראות את האנשים העניים וחסרי הזכויות שחיים חיים קשים. עלובי החיים ממשיכה לרדוף את הבמה העולמית עם הופעותיה הנפיצות.
כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר ב-1898, סופר ידוע אחר אמיל זולה יפרסם מכתב בעמוד הראשון של הספר שַׁחַר עיתון המאשים את הממשלה באנטישמיות ובכלא לא הוגן של קצין יהודי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה. המכתב שכותרתו אני מאשים (אני מאשים) עזב את המדינה מחולקת בין צרפתית שמרנית וליברלית. החידה הזו נתנה לעולם את הביטוי 'פרשת דרייפוס', המצביע על חילוקי דעות פוליטיים מרים, ואף משמש להסבר הבחירות הקרובות בארה'ב.
הרבה לפניהם, אבי המהפכה הצרפתית, ז'אן ז'אק רוסו נתן לעולם החוזה החברתי (1762). רוסו יליד ז'נבה הפך את פריז לביתו וחלם על חברה שבה ממשלות יאפשרו חופש לכל אזרחיה. השאלה הבסיסית שלו, איך בני אדם יכולים לחיות חופשיים בחברה, עיצבה את העקרונות של אמנת האו'ם ושל הכרזת העצמאות של ארה'ב.
סלונים ובתי קפה פריזאיים היו מוקדים של מחשבה חדשה ועיר האורות עוררה מוחות רבים במהלך עידן ההשכלה, שזכו להיגיון ולחקירה מעל הכל.
סַפקָנוּת
אין זה פלא אם כך שכאשר הפילוסוף המפורסם וולטר הפנה את רוביו לכל דת, בין אם זה היהדות, האיסלאם או הנצרות, הדאיסט שבו לא הסכים לחוסר הסובלנות של אף כת. כתומך ראשי של סובלנות דתית, הוא עודד אנשים באמצעות כתביו (משנות ה-30 ואילך) לקבל תחושה של רציונליזם מנותק מהולה בהתבוננות. הוא גם לא היה פופולרי בקרב בני המלוכה; הוא נזרק מפריז בגלל שכתב סאטירה על משפחת המלוכה הצרפתית.
רעיון זה של דימוי עצמי ביקורתי הועבר מאות שנים מאוחר יותר לכתביו של המחזאי-פילוסוף ז'אן פול סארטר. כשהוא כתב גיהנום הוא אנשים אחרים במחזה שלו אין יציאה (1944), את תחושת השיפוט הזו הוא הכחיש. הוא נתן לעולם את תיאוריית האקזיסטנציאליזם, שם הציג שלכל אינדיבידואל יש את כוח הבחירה, שמגיע עם השלכות. בינתיים אהובתו ובת לוויתו סימון דה בובואר כתבה את הספר המכונן המין השני (1949), שהתבוננה ברעיון ה'אחר' ובכך הציגה את התחושה המולדת של חוסר האמון שיש לאנשים. המניפסט הפמיניסטי הזה הכיר בכך שאינה נולדת לתוך הזהות של האדם, בין אם היא אישה או גבר, היא נטמעת. ולכן, נשים תמיד היו בעמדת נחיתות בחברה.
גם בהסבר | מערכת היחסים המורכבת של צרפת עם האיסלאם, והערותיו האחרונות של מקרון
תלמיד בית ספר מדביק את המילה חופש על הקיר במהלך שיעור על חופש ביטוי וחילוניות, יום שני ב-2 בנובמבר 2020 בשטרסבורג, מזרח צרפת. (צילום AP: ז'אן פרנסואה באדיאס) זִלזוּל
זו הסיבה כשהסופר פלובר כתב מאדאם בובארי (1856), החברה הייתה בשערורייה שהיא יכולה להתמכר לפרשיות מחוץ לנישואים. פלובר אפילו עמד בפני משפט בבית המשפט על הספר.
להיות חסר כבוד ומפריך מסורת מכל סוג היה טבע שני בתרבות הצרפתית. כפי שעשה מרסל דוקאמפ, כשהוא זעזע את עולם האמנות עם החפצים ה'readmade' שלו או מצא חפצים עם משתנה שהוא קרא לו. מִזרָקָה (1917). מטרתו הייתה להחזיר את האמנות לשירות הנפש, שהפכה עבורו לעבד של החזותי. לחץ כדי לעקוב אחר Express Explained בטלגרם
ולבסוף, הוגה הדעות המצוטט לעתים קרובות, מישל פוקו, אמר שהכוח נמצא בכל מקום. לדבריו, ממשלות חדשות שולטות באנשים על ידי התמקדות במוחם. בסופו של דבר, בין אם זה פוקו במאה ה-20 או רנה דקארט במאה ה-17, הצרפתים תמיד האמינו בעיקרון יסוד אחד: 'אני חושב, לכן אני קיים'.
קרא גם | הסביר: מה מסביר את הקריאות 'להחרים את צרפת' בעולם המוסלמי?
שתף עם החברים שלך:
