יום הזיכרון הבינלאומי לסחר וביטול העבדים: איך הוא מספר סיפורים של פועלים הודים
עבדות מהודו החלה ב-1834 ונמשכה עד 1922, למרות שנאסרה רשמית ב-1917 על ידי המועצה המחוקקת הקיסרית של הודו הבריטית לאחר לחץ של לוחמי חופש כמו מהטמה גנדי.
אחד המאפיינים הייחודיים של מערכת העבודה בחוזה היה שהיא תועדה בצורה מפתיעה מראשיתה, שם תיעדו הבריטים את יציאתם, הגעתם ומותם של המהגרים הללו. (מקור: ויקימדיה קומונס) ההגירה של עבודה מחייבת - עבודת ערובה - היא חלק פחות מוכר בהיסטוריה של העבדות ושל ההגירה ההודית. בשנת 1998, אונסק'ו קבע את ה-23 באוגוסט כיום הזיכרון הבינלאומי לסחר וביטול העבדים לציון הטרגדיה של סחר העבדים לזכר כל העמים. אונסק'ו הקימה גם פרויקט בין-תרבותי בינלאומי בשם 'דרך העבדים' כדי לתעד ולערוך ניתוח של האינטראקציות להן נוצרה בין אפריקה, אירופה, אמריקה והאיים הקריביים.
עבדות מהודו החלה ב-1834 ונמשכה עד 1922, למרות שנאסרה רשמית ב-1917 על ידי המועצה המחוקקת הקיסרית של הודו הבריטית לאחר לחץ של לוחמי חופש כמו מהטמה גנדי.
מה היה מהגרי עבודה מהודו?
בין השנים 1830-1860, הבריטים, הצרפתים והפורטוגלים במהלך הקולוניזציה של הודו, אסרו על עבדות שיושמה על ידי מספר פעולות תחת התחומים האישיים שלהם. באירופה בשנות ה-20 היה סוג חדש של הומניזם ליברלי שבו העבדות נחשבה לא אנושית, הסביר עמית קומאר מישרה, פרופסור חבר בבית הספר לעניינים גלובליים, ד'ר ב.ר. אוניברסיטת אמבדקר, דלהי. בעקבות אידיאולוגיה זו, המתיישבים הפסיקו את העבדות בהודו, רק כדי להחליף אותה בסוג אחר של עבדות כבולה ולכנות אותה במילים 'עבודה מחייבת'.
פרקטיקה זו של עבודה בחוזה הובילה לצמיחתה של פזורה גדולה עם מורשת הודו-קריבית, הודו-אפריקאית והודו-מלזיה שממשיכות לחיות באיים הקריביים, פיג'י, ראוניון, נאטאל, מאוריציוס, מלזיה, סרי לנקה וכו'.
סיפר מישרה, שערך מחקר מקיף בנושא העבודה בחוזה indianexpress.com בראיון שההגירה מחוזה החלה לאחר ביטול העבדות לניהול מטעי סוכר וגומי שהבריטים הקימו באיי הודו המערבית. האימפריה הבריטית התרחבה לדרום אמריקה, אפריקה ואסיה והם נזקקו לעבודה חדשה, אך העבדות נחשבה לא אנושית. אז הם פיתחו את הרעיון של עבודה קבלנית, הסביר מישרא. הבריטים פנו להודו ולסין שהייתה להם אוכלוסייה גדולה ומצאו את עודפי העבודה הדרושים להם כדי להפעיל את המטעים הללו במושבות החדשות.
ביטול העבדות לא הצליח לשנות את הלך הרוח של הנוטעים שנותרו של 'בעלי העבדים'. הם היו 'רגילים למנטליות של עבודה בכפייה' ורצו ב'כוח עבודה חלופי ותחרותי שיעניק להם את אותו סוג של פיקוח על עבודה שהם רגילים אליו תחת העבדות', כתב קפיל קומאר במאמרו האקדמי שכותרתו 'ניצול קולוניאלי'. התנגדות והגירות כפויות: התרחיש ההודי בעידן העבודה של התעשייה.
לאחר שהרסו את עסקי החקלאות בהודו, הם ניצלו את האבטלה ההמונית שפגעה בצורה הקשה ביותר בחקלאים הקטנים. האזורים שנפגעו בצורה הקשה ביותר היו המדינות של ימינו ג'הרקאנד, ביהאר, אוטר פראדש, טמיל נאדו ואנדרה פראדש. הם היו חקלאים עניים וההסכם נמשך 10 שנים. הם קיבלו שכר חודשי והתגוררו במטעים במושבות הללו, אמר מישרה. בתחילה, גברים רווקים נבחרו לחוזה אך הפרלמנט הבריטי החליט לעודד הגירה משפחתית כדי לספק יציבות.
עידוד הגירת משפחות כמעט ולא נוצר מתוך דאגה לרווחתם של מהגרים קשורים אלה. על פי תנאי העבודה בחוזה, למהגרים הייתה הזכות לחזור לאחר שסיימו את תקופת החוזה של 10 שנים. הבריטים לא היו מעוניינים שהם יחזרו למולדתם כי זה לא יהיה החזר טוב על השקעתם. על כל 100 גברים שהוכנסו לספינות שהובילו את המהגרים, 40 היו נשים, בניסיון לשמור על יחס המינים. בשל יחסי המין המעוותים, גברים רבים המשיכו להתיישב לצמיתות במושבות אלה ולהקים משפחות.
מדוע נקראה עבודה בחוזה עבדות?
עבודה מחייבת הייתה בהחלט עבדות, אמר מישרא. הבריטים ניסו לנתק את העבודה בחוזה מעבדות בכך שכינו זאת הסכם בעת גיוס הודים שיהיו מוכנים להגר, כדי לנסות ולהסתיר את הטבע האמיתי של הנוהג. ההיסטוריון הבריטי יו טינקר, הידוע בעיקר במחקריו הנרחבים ובכתביו על עבדות במושבות הבריטיות, כינה עבודה מחייבת סוג חדש של עבדות, הסביר מישרה.
הבריטים גייסו גברים צעירים ורווקים מאזורים שהיו עדים לקריסה של עסקי החקלאות המקומיים ועמדו בפני מחסור ורעב כבד. אלמנות שהתמודדו עם סטיגמה חברתית-תרבותית רצו להגר לארצות החדשות הללו כדי לחיות את החיים בתנאים שלהן. לדברי מישרא, גם נשים עירוניות רבות שהיו רווקות ומועסקות במקצועות שונים בחרו לנסוע כדי להתחיל מחדש. רוב המהגרים השואפים הוטעו לגבי העבודה שהם יצטרכו לעסוק בה, השכר שיקבלו, תנאי החיים והמקומות שאליהם הם נוסעים.
תמונות ארכיון של מהגרים בחוזה. (ארכיון ההגירה, מכון מהטמה גנדי, מוקה, מאוריציוס/ באדיבות עמית מישרה) למרות שעבודה מחייבת הייתה כרוכה בעבודה חוזית, לחקלאים רבים הייתה יכולת קרוא וכתוב לקויה ובמקום חתימות היו מספקים טביעות אצבע על חוזים. Striking Women, פרויקט דיגיטלי שמתעד את המאבקים של עובדים בדרום אסיה הדגיש אירוע אחד כזה. אישה הודית (שהיא)... שייכת ללוקנואו, ... פגשה גבר שאמר לה שהיא תוכל לקבל עשרים וחמישה רופי בחודש במשפחה אירופאית, על ידי טיפול בתינוקה של גברת שחיה כ-6 שעות מסע ימי מכלכותה; היא עלתה על הסיפון ובמקום לקחת אותה למקום שהוצע היא הובאה לנטאל. (דוח ועדת המהגרים ההודית, Natal, 1887, צוטט ב-Carter and Torabully, 2002, עמ' 20)
המערכת הכפיפה אינדיאנים עניים ופגיעים להתעללות וניצול ארוכי טווח, והכאב של המהגרים הללו תועד באמצעות מוזיקה, ספרים, תצלומים וצורות אחרות של ספרות.
פירוט של תעודת הגירה לילד בן 14 במקור מהזילה האוזימגור (אולי אזמגרה המודרנית, UP, הודו) (ארכיון ההגירה, מכון מהטמה גנדי, מוקה, מאוריציוס/ באדיבות עמית מישרה) מדוע המסע הימי היה מסוכן למהגרים הודים בחוזה?
הבריטים אספו את המהגרים הללו דרך מתווכים ושיכסו אותם בנמל כלכותה. לפני שהמהגרים עזבו, הוצעו להם תמריצים כמו מזון ומחסה. כ-35,000 מהמהגרים אלה היגרו לסורינאם לבדה, אמר גוטם ג'ה, עוזר פרופסור, המרכז ללימודי סינית ודרום מזרח אסיה, בית הספר לשפות, JNU. נמלי היציאה העיקריים של המהגרים הללו היו כלכותה, מדרס ובומביי, ובמשך כמה שנים, כמה יציאות אירעו גם מנמל פונדיצ'רי.
עד מהרה הבינו המהגרים שהמסע אינו התדמית שמכרו להם הבריטים. המסע בים היה ארוך וטראומטי, כאשר הנסיעה ארכה כ-160 ימים כדי להגיע למושבות הקריביות. נוחות המהגרים אפילו לא הייתה שיקול לבריטים והמטיילים הועלו על ספינות משא שלא נועדו לשאת נוסעים. רבים מהמהגרים הללו מעולם לא עזבו אפילו את הכפרים הקטנים שלהם, שלא לדבר על עסקו בנסיעות לארצות כה רחוקות. על סיפון הספינות היו מגורים צפופים ומעט מקום. מהגרים רבים נאלצו לשבת על סיפונים פתוחים שהותירו אותם פגיעים למזג אוויר ישיר וקשה בים. התברואה הייתה גרועה והייתה גישה מועטה למזון ולתרופות. תנאים אלו היו קשים במיוחד לילדים קטנים והייתה תמותה גבוהה. אלה שמתו על הסיפון פשוט הושלכו מהספינות לים.
פוליו עם תצלומים של מהגרים גברים, יחד עם שמותיהם הפרטיים (ארכיון ההגירה, מכון מהטמה גנדי, מוקה, מאוריציוס/ באדיבות עמית מישרה) המהגרים התמודדו גם עם התעללות פיזית ומינית בידי קברניטי הספינות האירופיות ולא היה כל אמצעי מנוס מלבד קפיצה מהספינה למים. המהגרים קראו לזה 'לחצות את הקאלה פני'. ההודים לא הכירו את הים והאסוציאציה (התרבותית) למסעות בים הייתה שחציית הים פירושה השתחררות מהחזקות במולדת, אמר מישרה.
אחד המאפיינים הייחודיים של מערכת העבודה בחוזה היה שהיא תועדה בצורה מפתיעה מראשיתה, שם תיעדו הבריטים את יציאתם, הגעתם ומותם של המהגרים הללו. מספר רישומים ארכיוניים מראים את השמות והפרטים של המסעות שעברו המהגרים הללו.
מה קרה ברגע שמהגרים עם חוזה הגיעו למושבות מרוחקות?
המהגרים לקחו איתם את תרבותם באמצעות שפתם, האוכל והמוזיקה והחפצים הדלים שהורשו לשאת. ברגע שהם הגיעו למושבות הללו, הם יצרו את המערכות האקולוגיות החברתיות-תרבותיות הייחודיות שלהם בזמן שהם היו מוגבלים לחיות בגבולות המטעים הגדולים הללו. המקומיים במאוריציוס, סורינאם ופיג'י התנגדו לנוכחותם של המהגרים הללו מכיוון שהם היו כל כך חרוצים, אמר ג'הא. המהגרים התמודדו עם תנאים קשים במטעים מכיוון שהיה מחסור במזון הולם, מים נקיים, תברואה ושירותי בריאות. מערכת העבודה הזו הייתה שונה מאוד ממה שהוקרן להם.
לפי Jha, 500,000 איש היגרו למלזיה כדי לעבוד במטעים שבהם מתו רבים מהכשות נחשים, רעב, שלשול, אך אף רשויות לא שמו לב לקשיים איתם התמודדו המהגרים במושבות אלו.
לאחר שהסתיימו תנאי ההסכם שלהם, כמה מהגרים חזרו להודו בעוד שרבים נשארו מאחור. אלה שכן נשארו מאחור עשו זאת משום שהם בנו מחדש את חייהם ומשפחותיהם במושבות הללו והיו עניים ולא הצליחו לשמור על קשר או קשרים עם משפחותיהם וארצם. גם מהגרים רבים האמינו שאין להם למה לחזור. במאוריציוס, מהגרים רבים שחסכו את שכרם החודשי רכשו חלקות אדמה קטנות לאחר שהסתיימו כהונתם והפכו בעצמם לבעלי אדמות. כמה מהגרים חזרו ממושבות במזרח אפריקה אך לא התקבלו בברכה. משפחותיהם שכחו אותם והיה פער תרבותי שנוצר עקב השנים שהמהגרים בילו מעבר לים, אמר מישרה. עם זאת, עבור כמה אחרים, הסטיגמה התרבותית של כמות משמעותית של זמן מעבר לים וחוסר מגע הקשורים למסע, הביאו לשלילת הקבלה ברגע שהם חזרו להודו.
כיצד מונצחת עבודה מחייבת של מהגרים הודים ברחבי העולם?
יחד עם ארגון אונסק'ו שקבע את ה-23 באוגוסט כיום הזיכרון הבינלאומי לסחר וביטול העבדים, קיימות מספר אנדרטאות ברחבי העולם לזכר העבודה ההודית.
קטע אחד של מדרגות נחיתה באפראבסי גאט במאוריציוס (עמית מישרה) במאוריציוס, מחסן ההגירה או ה-Aapravasi Ghat בפורט לואיס הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק'ו בשנת 2006 כדי לציין את חשיבותו בהיסטוריה העולמית. מאוריציוס הייתה המושבה הבריטית הראשונה שקיבלה מהגרים בחוזה, ורישומים מצביעים על כך שכחצי מיליון אינדיאנים בחוזה הגיעו למחסן ההגירה בין 1849 ל-1923.
בשנת 2011 נחשף לוח ברציפי Kidderpore בקולקטה לזכרם של פועלים מועסקים שעברו בנמל העיר. על גדות ה-Hooghly ליד נמל קולקטה, הגאט סורינאם נקרא על שם אחת המושבות שאליהן היו יוצאות ספינות מקולקטה. בגאט סורינאם, אנדרטת Mai-Baap היא מבנה מתכת צנוע שנחשף על ידי שר החוץ לשעבר של הודו, סושמה סוואראג' בשנת 2015. הפסל הוא העתק של אנדרטת באבא ומאי בפארמריבו, סורינאם, המציינת את המהגרים ההודים הראשונים בסורינאם.
שתף עם החברים שלך:
