סיפור הכניסה והיציאה של תוכנית FCNR בעלות גבוהה

כדי לחזק את הרופי, ה-RBI הציע להחליף את הכספים הללו למשך שלוש שנים לפחות בשיעור קבוע של 3.5%, מה שיוביל להזרמה של 34 מיליארד דולר, ויעזור לייצב את המטבע.

אחד הדברים הראשונים שעליהם הכריז מושל ה-RBI החדש, Raghuram Rajan, היה שהבנק המרכזי יציע חלון זיכיון מיוחד עבור פיקדונות FCNR-B.

בתחילת 1994, כאשר יתרות המט'ח עלו מכ-1 מיליארד דולר ביוני 1991 ל-13 מיליארד דולר כתוצאה מהשקעות זרות ישירות, תזרימי תיקים זרים והנפקת מניות בחו'ל, בנק המילואים של הודו סימן למשרד האוצר התחייבות עצומה. בצורת פיקדונות במטבע חוץ שהיו אמורים להיפרע באותו יוני.

זו הייתה תוכנית הפיקדון במטבע חוץ או FCNR-A, לפיה הפיקדונות היו נקובים במטבעות כמו הדולר האמריקאי והלירה שטרלינג, בשערים אטרקטיביים, ועם ערבות בסיסית של הבנק המרכזי לספק הפסדי שער חליפין כלשהם. . ה-RBI היה צריך לתקן את ההבדל בין שער החליפין שבו נרשמו הפיקדונות לבין השער בעת פדיון, מה שהופך אותו למשקיעים, במיוחד במזרח התיכון.

התוכנית עודדה בשנות ה-80 כדי להגביר את זרימת ההון ולסייע במימון הגירעון בחשבון השוטף בתקופה שבה ההזרמות הוגבלו לסיוע דו-צדדי, כספים מהבנק העולמי וממוסדות כמו קרן המטבע הבינלאומית, ופיקדונות מהודים שאינם תושבים. . פיקדונות אלו החלו להתנפח ב-1982, לאחר שהממשלה דחפה את בנק השמירה להציע שיעורים גבוהים בשני נקודות אחוז מאלו של פיקדונות רופי מקומיים. ה-RBI אמנם התנגד באותה תקופה, אך נדחה - ר.נ. מלחוטרה, שעתיד לימים לעמוד בראש הבנק המרכזי, היה בזמנו המזכיר לענייני כלכלה. באותה שנה ואילך, פיקדונות FCNR עלו - ועד סוף מרץ 1989, הם עלו ל-8,255 מיליון רופי. עם זאת, בסביבות 1990-91, לאחר מלחמת המפרץ ומשבר מאזן התשלומים בהודו, חלה דלדול של פיקדונות - אשר היו אמורים להתחזק, עם זאת, לאחר פתיחת הכלכלה.

עד שנת 1994, ההתחייבות הניתנת על חשבון פיקדונות אלו עלתה ליותר מ-10 מיליארד דולר - לא סופרים את הריבית עליהם ואת הפסד המט'ח הפוטנציאלי בשנתיים שלפני כן, כאשר הרופי פוחת ב-1991. אז הפיננסים השר Manmohan Singh, מזכירו במשרד האוצר, מושל RBI C Rangarajan, וסגן המושל SS Tarapore, החלו לדון בנושא.

כשהודו החלה לבנות בהדרגה את יתרות המט'ח שלה, הן ה-RBI והן הממשלה הכירו בכך שיש צורך להפסיק את הפיקדונות היקרים הללו. הייתה הנוחות של תזרים מקרנות זרות שקנו במניות של חברות הודיות, מלבד חברות זרות שהביאו הון כדי לבנות כאן יחידות וליצור קשרים עם חברות הודיות. עבור RBI, הדאגה הייתה המאזן שלו. חיתום ההפסדים על רקע הפרשי מט'ח פירושו לפרנס אותו ולשקף אותו בחשבונותיה ובעתודות הזהירות שלו, והצביע על השפעה רחבה יותר. הבנק המרכזי לא רצה לקבל את המכה או להראות הפסד.

וזה לא היה רק ​​בנקים. מוסדות רבים במגזר הציבורי שנדחקו ללוות בשנים 1990 ו-1991 על ידי הממשלה גם כאשר לא היה להם צורך בהלוואות כאלה, נאלצו לשאת בהפסדים כאלה. אז, לאחר דיונים בהם היו מעורבים שר האוצר, נגיד ה-RBI וגורמים נוספים, הוחלט שהממשלה תרים את הדעת על כך. אם החשבון היה משולם על ידי הממשלה, לא היו דאגות הקשורות להפרשות, ציין הבנק המרכזי במהלך השיחות - נקודה שהממשלה הודתה בה.

אז, בתקציב של 1994-95, הממשלה החליטה לספק 365 מיליון רופי עבור נטילת החבות על חשבון הפסדי מט'ח שהיו אמורים להינשא קודם לכן על ה-RBI. משרד האוצר וה-RBI, בתורם, הגיעו להסכמה שהבנק המרכזי יעלה את חלקו בהעברה השנתית שלו לממשלה בהדרגה. והמשרד וה-RBI הסכימו אז באמצע 1994 שהזמן מתאים לסגור את תוכנית FCNR בעלות גבוהה.

עם פירוק התכנית עם הערבויות שלה, הוצגו כמה תוכניות חדשות. לאחר שלמד מטעויות העבר, החליט הבנק המרכזי לאפשר לבנקים להציע תוכנית נוספת בשם FCNR-B - ולהשאיר לבנקים לקחת על עצמם את סיכוני שער החליפין. זה יספק משאבי מט'ח לבנקים כדי להלוות ללקוחות שלהם שעשויים להזדקק למימון זר. כדי לעזור לבנקים, ה-RBI הקל על הדרישות, כולל לגבי הלוואות למגזר העדיפות. גם הבנקים מיהרו לבנות את הפיקדונות הללו, אך עם מעט דאגות לבנק המרכזי. זה היה עד 2013 - כשהמטבע ההודי זכה להתקפה, והגירעון בחשבון השוטף והגירעון הפיסקלי התרחבו, בשנה האחרונה לפני שממשלת UPA עזבה את תפקידה.

אחד הדברים הראשונים שעליהם הכריז מושל ה-RBI החדש, Raghuram Rajan, היה שהבנק המרכזי יציע חלון זיכיון מיוחד עבור פיקדונות FCNR-B. כדי לחזק את הרופי, ה-RBI הציע להחליף את הכספים הללו למשך שלוש שנים לפחות בשיעור קבוע של 3.5%, מה שיוביל להזרמה של 34 מיליארד דולר, ויעזור לייצב את המטבע. ניהול הפדיון של הכספים הללו לא אמור להוות בעיה כפי שאולי היה המקרה בעבר עם הצטברות הרזרבות.

שתף עם החברים שלך: